Splinter from the storm
Curator: Noa Arad Yairi
Artistic Director: Yael Boverman-Attas
We are still under the influence of the terrible events to which we are attempting to respond, surrounded by press and social media reacting in real time. Processing that for the most part takes place after events is now taking place simultaneously. The current exhibition is not necessarily a direct response to the war, as some of the pieces were made prior to October 7, but the accumulation of the artworks expresses a search for self within the dark reality we are now experiencing. “Life can only be understood backwards; but it must be lived forward,” said Soren Kierkegaard. We are now living life while simultaneously attempting to understand it.
When an extremely traumatic event takes over the space of consciousness, the reading of the visual images attributes them to the trauma, even if the visual expressions were not originally created under its impact or inspired by the traumatic event. Thus, a plaster mold for pottery is re-interpreted as the representation of a protective space, and a black and white painting of a domestic interior seems to be portraying a torched room.
We have changed. We re-inspect our opinions, re-read current threatening dystopian life and attempt to understand it and our place within it, wondering about the very possibility of existing in its framework. New concepts have been added to the collective language, such as “Black Saturday,” “October 7th,” “the “Re’im massacre,” “female combat soldiers,”” and more…
Images that we were spared from seeing join the ones that we were not, and the ones we did not see we imagine. It is within the space between the imagined and the concrete that art is being created at this time. This space gives us no relief as it becomes fixed in our minds. It is difficult to remain silent. Images are added to each person’s inner world with its own storehouse of imagery as something new comes into being, which hesitatingly adds a new piece to the puzzle which is us.
Noa Arad Yairi, Curator
רסיס מן הסערה*
אוצרת: נעה ארד יאירי
ניהול אמנותי: יעל בוברמן-אטאס
אמניות/ם משתתפיות/ים:
עירית אבא, יעל אילן, יהודית אפלטון, נעה ארד יאירי, יעל בוברמן-אטאס, שיר בן אלול, שרה בנינגה, חנה גולדברג, לוטי גומבוש, מיכל גרינבוים, קרן גרינבלט, מירי גרמיזו, יובל יאירי, שחר לוי, אריאן ליטמן, יערה לייטר, ססיליה לינד, אורנה מילוא, מרלן רובינשטיין, שני רכס
אנחנו עדיין חווים את ההתרחשות שאליה אנו מנסים להגיב. סביבנו המדיה והרשתות החברתיות מגיבים בזמן אמת למאורעות. תהליך עיבוד, שמתרחש לרוב לאחר האירועים, קורה באופן סימולטני. התערוכה אינה אוסף עבודות המגיבות בהכרח למלחמה, חלקן נוצר לפניה, אך ההתקבצות שלהן נותנת ביטוי לחיפוש של העצמי שלנו בתוך המציאות הנוראה שכולנו חוות וחווים. “את החיים אפשר להבין רק לאחור ולחיות רק קדימה” אמר סרן קירקגור והנה אנחנו חיים את המציאות ומנסים להבין אותה בו זמנית.
כשאירוע כל כך טראומטי משתלט על המרחב התודעתי, הקריאה של ייצוגים ויזואליים מנכסת אותם אליו, גם אם במקור לא נוצרו בהשפעתו או בהשראתו. לכן תבנית גבס לכלי קרמי מתפרשת כייצוג של מיגונית ומהתבוננות בציור תפנים של חדר מצויר בצבע שחור נדמה שזהו חדר שרוף.
השתנינו. אנו חוזרים ובודקים את דעותינו, קוראים מחדש את המציאות הדיסטופית המאיימת כל כך ומנסים להבין אותה ואת מקומנו בה. את עצם האפשרות להתקיים במסגרתה. לשפה הקולקטיבית התווספו מושגים חדשים – “השבת השחורה”, “שבעה באוקטובר”, “הטבח ברעים”, “הנשים הלוחמות” ועוד.
התמונות שנחסכו מאיתנו מצטרפות לאלה שלא. את אלה שלא ראינו אנחנו מדמיינים. במרווח הזה, שבין המדומיין לקונקרטי, שאינו מרפה ומתקבע עמוק בתודעה, נוצרת האמנות כרגע. כי קשה לשתוק. הדימויים מצטרפים לעולם הפנימי ולדימויים האגורים בו ונולד דבר חדש, שמוסיף, בהיסוס, עוד חתיכה לפאזל שהוא דמותנו.
* מתוך שירה של ויסלבה שימבורסקה “הכול” בתרגום דוד וינפלד
